האמת על השקר 

האמת על השקר - רונית כהן (M.A.)
רוב בני האדם כשהם נשאלים על השקרים שבחייהם מבטלים הנושא בטענה ש"בגדול' אינם משקרים. לכן, אולי אחד האיסורים הנפוצים שלנו כהורים הינו האיסור "אל תשקר", אבל ילדים מעולם לא הצטיינו בצייתנות יתר לדברי ההורים ותופעת השקרים למרות האיסור והחיזוק שהוא מקבל מחוקי הדת ומחוקי המדינה, משגשגת אצל הילדים, ומדירה שינה מעיני לא מעט הורים.
כך מספרים ומתלוננים ההורים ההמומים: "במו עיני ראיתי ששברה את הצעצוע החדש

שקניתי לה, והנה עכשיו היא מספרת שסתם אינה מוצאת אותו, ושלא היא, בשום פנים ואופן זו ששברה אותו...! או " היא כזו שקרנית, ואנחנו לא מבינים בשביל מה לה לשקר?! " וגם "שאלתי בפרוש איך היה היום בבית הספר והוא אמר שהכול היה בסדר. אז איך זה שפתאום מתקשרת המורה ומספרת לי על כל הבלגאן?! " - ומפאת המימותם, מתקשים להבין ולטפל ביעילות בתופעה.
אז האמת, הורים יקרים, שרובנו מגלים כלפי השקר גישה פשטנית למדי... באופן כללי, נושא השקרים כשהוא צץ במשפחה, מסובך מכדי להגיד לילד סתם : "אל תשקר!". כי בסתר ליבנו, למרות שאנו נואמים בשבחי האמת, כולנו רוצים שהילד יקלוט את המסר החשוב כי השקר הוא לפעמים טוב, ולפעמים רע, וגם אמירת האמת היא לעיתים טובה ולעיתים רעה, כי הרי ברור שאף אחד מאיתנו אינו רוצה שילדו דובר האמת יגיד למורתו שהיא נודניקית ברמה, ולדודו הצחקן והנדיב שריח רע נודף מפיו.
ובכלל, חייבים להודות, שכמעט כל האנושות מצאה שאחד הפיתרונות הטובים להתמודדות עם מציאות לא רצויה היא לשקר. והמציאות, היא תמיד רצויה?!
אז למה בכל זאת רוב המבוגרים במצב טוב מילדיהם בענייני שקרים? זה כבר פשוט יותר, כי אנחנו המבוגרים, יש לנו ניסיון של שנים עם שקרים, ולילדינו לא, הם עוד צריכים ללמוד מתי לשקר "שקר לבן" כדי להסתדר, ומתי אסור לשקר בשום פנים ואופן, הם עוד צריכים ללמוד שלא לשקר למישהו קרוב, הם עוד צריכים ללמוד לשמור על הפה ולא להגיד כל מה שעולה בראש ובמיוחד כשלא נשאלו.
וכמו בכל רכישת מיומנות אחרת שלהם שאנו מלווים, גם כלפי השקר אנחנו חייבים לנהוג בסבלנות ובהיגיון.
אז אחרי שהבנו ש"אמירת האמת" מושגת בתהליך התפתחותי, מין הראוי לשאול מתי איך ולמה מתחילים ילדינו לשקר - אבל בעיקר, מה לעשות עם זה?
קשה להאמין, אך כבר תינוקות בגיל חצי שנה מסוגלים "לשקר". מסתבר שילדנו הרכים לומדים בגיל כה צעיר לעשות פעולות הטעייה שבעיקרן נועדו לעורר את תשומת הלב של ההורים. שקרים אלו כוללים שימושים מניפולטיביים בבכי וצעקות, כדי ש"ייקחו אותם על הידיים", הפקת שיעול מדומה ע"מ שיבורכו ב"לבריאות" ועוד כהנה וכהנה "הצגות" גופניות.
בגיל 3 שנים נפוצים מאד אצל ילדים שקרים דמיוניים: "ספיידרמן, היה כאן והוא עשה את זה", "הבגד החדש נקרע כי רקדתי כל הלילה עם הפיות". אל הבדיונות הללו אין להתייחס כאל שקר כי הילד המספר אותן לא תמיד בטוח בעצמו היכן מסתימת המציאות והיכן מתחיל הדמיון. וכמו באגדות המסופרות להם, אותן הם חווים כאילו שהיו מציאות. ילדים מאמינים לרגע שבעצם אמירת המילים כבר שונתה המציאות. למשל, חושבים שעל ידי זה שאמרו שהחדר מסודר - החדר כבר הסתדר לו מעצמו...
סביב גיל 4 הרבה ילדים ממציאים חבר דמיוני כדי להפכו לשעיר לעזאזל. אם נשפך מיץ, הידיד הזה הוא הנושא באשמה, אם נשבר אגרטל יקר "הוא" אשם בנפילתו. למעשה מדובר בדמות שעליה משליך הילד את כל רגשותיו, מחשבותיו ופעולותיו הלא רצויות, כל הביקורת המוטחת כלפיו מופנית לילד כלפיו וכך למעשה קל לו יותר להתמודד עם מציאות שהיא לא רצויה מבחינתו. לחברים אלה יש להתייחס בהומור ולהבין שהם חלק נורמאלי מחיי הדמיון של הילד.
גיל 4, הוא גם הגיל שבו מתחילים ילדים לבדוק גבולות באופן שיטתי, אז הם משתמשים בשקרים ע"מ לגשש האם ההורים שהם מאמינים שהם כל יכולים וכל יודעים, אם הם אכן מסוגלים לגלות את השקר ולדעת את האמת. מרגע שבו מבין ילד שההורים אינם יכולים לחדור ולשלוט במחשבותיו, הוא מתחיל להשתמש בשקרים על מנת לפתח את רצונו החופשי, זכותו לסודות שאין להוריו כל חלק בהם היא כוח עוצמתי ביצירת האגו של הילד.
זהו בדיוק השלב שבו נכנסים ההורים ל"ויברציה" מאותם שקרים, אבל מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם - למה אנחנו כועסים עליהם כל-כך כשהם משקרים לנו? ואנחנו מה, לא משקרים להם?
אני יודעת שעכשיו אתם מנסים להגיד שהשקרים שלכם, הם "שקרים לבנים", שקרים נקיים וטובים שנועדו בעצם כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של אחרים, ובעינכם הדבר אף מומלץ כי השקרים הללו מספקים תמיכה ועידוד, ועוזרים לשמוח.... אבל מנקודת הראות של ילד כל השקרים הם אותו הדבר. כל השקרים מקלקלים את האמת. וכשהם קולטים שאנו משקרים, הבלבול אצלם חוגג, ועלינו מוטלת החובה לתווך ולהסביר על ההבדלים שבין השקרים. כשהילד שואל אותנו למשל, "למה אמרת לשכנה שהתספורת שלה יפה, וכשהיא הלכה אמרת שהתספורת הזו ממש מכוערת..." לא ל'מרוח' אותו או לבטלו. פשוט נסו להסביר את המניעים שלכם, נכון שלפעמים יהיה קצת לא נוח עם ההסבר... שכן, אז נבין בעצמנו שכמו ילדינו, בהרבה מאד מקרים אנו לא מסוגלים לעמוד מאחורי האמת שלנו, ממש כאותם הילדים שלא מסוגלים להודות ששברו את הצעצוע או "בילגנו" את כל הבית.
בעייתי עוד יותר להסביר 'שקר לבן' המופנה כלפי הילד, למשל, כשהם מציגים בפנינו יצירה שעליה עמלו רבות, ואנו אומרים 'נפלא'..., כי כך אמרו לנו שצריך להגיד, כשהם מזהים את חוסר העניין שלנו ביצירתם (והם מזהים), נוצרת פגיעה של ממש באמון שרוכש הילד לדברי השבח וההערכה של ההורים כלפיו. הערכה שהיא חיונית לבניית דימוי עצמי חיובי. היטיב להמחיש זאת בנזימן בשירו "אמא אומרת סתם":
...אבל אמא שותה קפה
ותמיד אומרת שזה יפה
וגם היום היא אמרה "נפלא"
אבל בעצם לא הסתכלה...
(אני רוצה את הדף לקמט
כי סתם היא אומרת ולא באמת).
אבל אל תחשבו שאני עומדת לוותר לכם. רוצה שתודו שלא רק 'שקרים לבנים' אתם משקרים, אלא גם הרבה מאד 'שקרים שחורים'. למשל אתם משקרים לכל המשפחה ואומרים שקניתם את הבית במחיר נמוך כשבעצם קניתם אותו במחיר ריאלי, אתם משקרים לחברים שלכם שילדכם הוא חברותי ומצליח, כשבעצם יש לו המון בעיות בבית הספר, אתם משקרים לעצמכם שאתם רק 'מלאים', כשבעצם אתם שמנים.
האמת היא שכולנו רוצים שיחשבו עלינו שאנו אנשי עסקים ממולחים, הורים נהדרים וחתיכים, ומאידך משתדלים מאד שלא ידעו על הבעיות והחולשות שלנו.
אז למה הורים יקרים, אתם באים אליהם בטענות? מדוע כל כך קשה לכם להבין את הילד כשהוא לא מדווח לכם על 'אירוע חריג' בבית הספר או בתנועת הנוער?
וכשאתם כבר שומעים אל אותו 'אירוע חריג', איך אתם מגיבים...? האם ילדים באמת יכולים לומר לנו את כל האמת?
נניח שילד יגיד לאמו שהוא שונא את אחיו (תתפלאו, אבל יש גם מקרים כאלה...), הרי סביר שתכעס ואולי אף תכהו על האמת שאמר. לעומת זאת, אם יפנה ויאמר כי מעתה הוא אוהב את אחיו, עשויה אמו לגמול לו על השקר בחיבוק ונשיקה. מה יסיק מכך הילד? שהאמת מכאיבה, הרמאות משתלמת, ושאמהות אוהבות שקרנים קטנים...
כי אם מענישים ילד בגלל אמת, הוא לומד לשקר כדי להגן על עצמו.
אז אם חפצתם שהם לא ישקרו אתכם, אתם חייבים להראות שהשקר לא משתלם. אתם צריכים לשבח את הילד על אמירת האמת גם כשהיא לא נעימה לכם, אתם צריכים להראות לילדכם שאינכם מפחדים מן האמת ומוכנים לשמוע אותה, אתם צריכים לשכנע אותם שגם אם תראו את החלקים הרעים והחלשים שלהם, תמשיכו לאהוב אותם, אתם צריכים להוכיח להם שאתם לא מצפים מהם להיות מושלמים, רק אז לא ישתדלו להוכיח לכם כל הזמן כמה הם נהדרים. רק אז יוכלו לדווח על הקשיים והחולשות בלי לפחוד מכך שתתאכזבו. הגיוני לא?
לכן לא כדאי לכם להתייחס לשקרים כאיזה זיהום שצריך לסלק מחיינו בגועל וכעס. שקרים הם חלק מן החיים, הם מצויים בכל מקום: בכמויות מסחריות בחיים הציבוריים אבל גם בחיינו האישיים. וכל אדם צריך לבחון איך בדיוק להסתדר איתם.
כי אדם של אמת, הוא זה שהגיע להכרה שהוא משקר כל ימי חיו (ניטשה), לעומת זאת דווקא המוות נקרא "עולם האמת". ואנחנו כולנו, ששייכים עדיין לעולם החיים, חיים בעולם של שקר, שהוא כנראה העולם היחידי שבו מסוגלים בני אדם לחיות.